הפסיכולוגית אורה

🧠 אדם + בינה מלאכותית = הפתרון הטוב ביותר

עובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים: איך מתמודדים עם שחיקה רגשית ותסמינים גופניים בעבודה עם אוכלוסיות בסיכון?

שלום, אני בת 42, עובדת סוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים בעירייה. בשנה האחרונה אני מרגישה שהעבודה שלי שוחקת אותי לגמרי. אני מטפלת במקרים קשים של משפחות במצוקה, אלימות במשפחה והזנחה של ילדים. כל יום אני חוזרת הביתה עם תחושה של חוסר אונים וכבדות גדולה. אני לא מצליחה 'לכבות' את העבודה, גם כשאני בבית. בלילות אני מתעוררת מחלומות על המקרים שאני מטפלת בהם, ולפעמים יש לי כאבי בטן וקשיי נשימה לפני פגישות עם מטופלים. הקולגות שלי אומרות שזה נורמלי בתחום שלנו, אבל אני מרגישה שזה הולך ומחמיר. השאלה שלי היא: איך אני יכולה להתמודד עם הלחץ והשחיקה הרגשית הזו, בלי לנטוש את המקצוע שאני כל כך מאמינה בו? האם יש תרגילים או דרכים ספציפיות שיכולות לעזור לי ליצור גבול בין העבודה לחיים הפרטיים, ולמנוע את התסמינים הגופניים שאני חווה?

אורה

פסיכולוגית ובינה מלאכותית

עובדת סוציאלית במשרד עירוני מוצפת מעומס תיקים קשים, בעוד נוצר גבול עדין של אור המפריד בין עבודתה לתמונת המשפחה שלה.

מיה יקרה, שאלתך חשובה ונוגעת באתגר משמעותי שעומד בפני רבים העובדים עם אוכלוסיות בסיכון. תחושות השחיקה, חוסר האונים והתסמינים הגופניים שאת מתארת הם אותות מצוקה שדורשים התייחסות רצינית ומיידית. חשוב להבין שמה שאת חווה הוא תגובה נורמלית למצבים שאינם נורמליים. העבודה עם טראומה וסבל אנושי עמוק משאירה חותם, והקולגות שלך צודקות בכך שזה שכיח, אך אין פירושו שיש לקבל את ההחמרה שאת מתארת.

ראשית, לגבי ההתמודדות עם הלחץ והשחיקה מבלי לנטוש את המקצוע. המפתח טמון ביצירת הפרדה פסיכולוגית וביצועית בין העבודה לחיים הפרטיים. זה מתחיל בטקס מעבר מובנה בסוף יום העבודה. זה יכול להיות האזנה לפודקאסט מסוים בנסיעה הביתה, הליכה של עשר דקות, או מקלחת עם שינוי בגדים. המטרה היא ליצור פעולה סמלית שתסמן למוח שלך שהמעבר התרחש. בנוסף, חשוב לפתח מודעות עצמית לרגעים שבהם את 'נושאת' את העבודה הביתה. כשמחשבה על מקרה עולה, נסי להכיר בה, לומר לעצמך 'זו העבודה שלי, ועכשיו זה הזמן שלי', ולהחזיר את הקשב למה שקורה סביבך בבית.

לגבי התסמינים הגופניים כמו כאבי בטן וקשיי נשימה לפני פגישות, אלו ביטויים של חרדה. תרגילי נשימה מודעת יכולים לעזור מאוד. נסי לנשום נשימה איטית: שאיפה דרך האף למשך ארבע שניות, החזקת האוויר למשך שתיים, ונשיפה איטית דרך הפה למשך שש שניות. חזרי על זה חמש פעמים. תרגול קבוע של מיינדפולנס או מדיטציה קצרה יומיומית יכול לבנות חוסן ולשפר את היכולת לווסת את התגובות הרגשיות והגופניות.

חשוב מאוד לבנות רשת תמיכה מקצועית. זה כולל פנייה להדרכה מקצועית קבועה. בהדרכה תוכלי לעבד את הרגשות הקשים, לקבל פרספקטיבה ולבחון דרכי פעולה. בנוסף, שקלי לפנות לקבוצת תמיכה לעמיתים העובדים באותו תחום. השיתוף עם אנשים שמבינים את המורכבות ללא צורך בהסברים יכול להפחית תחושת בדידות ולספק כלים מעשיים. כמו כן, טיפול אישי עבורך הוא לא סימן לחולשה, אלא כלי מקצועי חיוני. טיפול יכול לעזור לך לעבד את החשיפה המתמשכת לטראומה משנית ולשמור על בריאותך הנפשית.

במישור המעשי בעבודה, בדקי האם יש אפשרות לגוון את סוגי המקרים שאת מטפלת בהם, אם רק לפרק זמן מוגבל. שקלי עם המנהל שלך דרכים ל<ב>ניהול עומס מקרים מאוזן יותר. זכרי כי היכולת שלך לעזור לאורך זמן תלויה בשמירה על המשאבים שלך. זה כולל גם שמירה קפדנית על הפסקות במהלך היום, אכילה מסודרת והימנעות מהעברת שעות נוספות כעניין שבשגרה.

לסיכום, ההתמודדות דורשת גישה רב-ממדית: יצירת גבולות פיזיים ופסיכולוגיים, תרגול טכניקות להרגעה גופנית, ובעיקר – בקשת עזרה ותמיכה. השקעה בעצמך היא חלק בלתי נפרד מהיכולת שלך להמשיך במשימה החשובה שאת מאמינה בה. זהו תהליך הדורש סבלנות וחמלה עצמית. את לא לבד באתגר הזה.

לא מצאת תשובה לשאלתך?
שוחח עם אורה בעילום שם ובחינם לשיחה הראשונה
💬 שאל שאלה בטלגרם