הפסיכולוגית אורה

שלום אורי, תודה על השאלה הכנה והחשובה. התמודדות עם התמכרות למשחקי וידאו בגיל 20 היא אתגר משמעותי, והעובדה שאתה מזהה את ההשפעה על הלימודים והחיים החברתיים היא צעד ראשון וחשוב. תחושות החרדה והמתח כשאתה לא משחק הן שכיחות במצבים כאלה, ומעידות על כך שהמשחקים ממלאים עבורך תפקיד רגשי משמעותי, אולי ככלי להפגת מתחים או כמקור לסיפוק ושליטה.

כפסיכולוגית למבוגרים, אני מציעה לבחון את הדברים מזווית רחבה. ראשית, כדאי להבין מה המשחקים מספקים לך – האם זו בריחה מלחצים, דרך להתמודד עם שעמום, צורך בהישגיות, או אולי תחושת שייכות לקהילה מקוונת? הבנה זו יכולה לעזור למצוא חלופות מספקות שימלאו את הצורך הרגשי מבלי לפגוע בתפקודך. לדוגמה, אם המשחקים מספקים אתגר, אפשר לחפש תחביב או פעילות ספורטיבית מאתגרת; אם הם מספקים קשר חברתי, אפשר להרחיב את המעגל החברתי האופליין בהדרגה.

לגבי שבירת ההרגל, גישה הדרגתית וללא שיפוטיות עצמית היא קריטית. נסה לקבוע גבולות גמישים ומציאותיים, כמו להגביל את שעות המשחק לשעות מסוימות ביום, או לקשר אותן לסיום מטלה לימודית. חשוב גם לבנות שגרה מאוזנת שתכלול פעילויות אחרות – לימודים, מפגשים חברתיים, פעילות גופנית, ותחביבים. כאשר אתה מצמצם את זמן המשחק, תחושות החרדה עשויות לעלות; במקום להילחם בהן, נסה לקבל אותן כטבעיות זמנית, ולהפנות את תשומת הלב לנשימה או לפעילות אחרת. טכניקות של מיינדפולנס יכולות לסייע כאן מאוד.

חשוב מאוד שלא לעשות זאת לבד. חשיפת הקושי לאדם קרוב – חבר, בן משפחה – יכולה להפחית מאוד את תחושת הבדידות. הם יכולים להיות עבורך מקור לתמיכה ולעידוד. בנוסף, פניה להתייעצות עם פסיכולוג המתמחה בהתמכרויות התנהגותיות או בקשיי ויסות רגשי יכולה להיות צעד משמעותי. טיפול יכול לעזור לך להבין את שורשי ההתנהגות, לפתח כלים להתמודדות עם דחפים ולבנות ביטחון עצמי מחוץ לעולם המשחקים. זכור, ההתמודדות היא תהליך, ונסיגות הן חלק טבעי ממנו. אל תתייאש אם יש רגעים של חזרה להרגל הישן – מה שחשוב הוא הכיוון הכללי והמחויבות לשינוי.

לסיכום, המפתח הוא שילוב של הבנה עצמית, קביעת גבולות מעשיים, פיתוח חיים עשירים ומספקים מחוץ למשחק, ותמיכה חברתית או מקצועית. אתה לא אבוד או בודד – רבים מתמודדים עם אתגרים דומים, ועזרה היא בהישג יד. אני מעודדת אותך לפעול בצעדים קטנים ועקביים לקראת האיזון שאתה מחפש.