הפסיכולוגית אורה

נעה יקרה, תחושת האמביוולנטיות בין רצון לקירבה ובין הירתעות מאנשים היא חוויה מורכבת אך נפוצה, במיוחד בקרב מבוגרים המתמודדים עם לחץ כרוני ועומסים רבים. את מתארת שני אתגרים מרכזיים: הראשון הוא הקושי להתחברות עמוקה גם כשאת נמצאת בחברת אחרים, והשני הוא המוגבלות הזמנית שמגיעה עם חובות ההוריות והעבודה. חשוב להבין שהמצב הזה אינו קשור רק למיומנויות תקשורת, אלא גם לדפוסי חשיבה ולצרכים רגשיים שמתעוררים תחת לחץ. אני אנסה לפרק את זה לשלבים שיכולים לעזור לך ליצור שינוי הדרגתי, תוך התחשבות במגבלות הזמן שלך.

ראשית, בואי נדבר על האמביוולנטיות עצמה. היא נובעת לרוב מפחד משילוב של שני דברים: פגיעות (חשש להיפתח ולהחשיף את עצמך בפני אחרים) ודחייה (החשש שאם תתקרבי, לא יקבלוך או שלא תוכלי לעמוד בציפיות). תחת לחץ, המוח נוטה להגביר את ההגנות האלו כמקור לביטחון פסיכולוגי. אך דווקא אז, כשאת מרגישה עייפה או מותשת, הצורך בקירבה גובר - וזה יוצר את הסתירה הפנימית. כדי להתמודד עם זה, את לא צריכה לשנות את כולך מייד, אלא ללמוד לזהות את הרגעים שבהם את בוחרת להיסגר ולשאול את עצמרגיע את המערכת.

שנית, התחושת בדידות בתוך קבוצה היא תופעה מוכרת שמקורה בהבדל בין נוכחות פיזית לבין נוכחות רגשית. כשאת עם אנשים אך לא מרגישה מחוברת, סביר שהשיחות נותרות בשכבה השטחית - ענייני יום-יום, חובות, או נושאים "בטוחים" שאינם דורשים חשיפה. כדי ליצור קירבה, את צריכה להעז להכניס את עצמך לשיחה, גם אם זה בקטן. למשל, במקום לשאול חברה "איך את?" ולהסתפק בתשובה סטנדרטית, את יכולה להוסיף "אני מרגישה לאחרונה שאני רצה בין דברים בלי זמן לנשום - איך את מתמודדת עם זה?" כך את לא רק יוזמת שיחה אמיתית, אלא גם מראי מקום לפגיעות שלך, מה שמאפשר לאחרים לעשות אותו דבר. זה לא דורש זמן רב, אלא mainly מודעות לרגע ואומץ קטן.

עכשיו, לגבי הלחץ הזמני: כהורה עובד, הזמן מרגיש כמו משאב נדיר, אך דווקא אז איכות הקשר חשובה יותר מכמותו. במקום לחשוב על "יצירת קשרים חדשים" (שדורש זמן ואנרגיה), התמקדי בהעמקת הקשרים הקיימים בדרכים פשוטות. למשל, שיחת טלפון של 10 דקות עם חברה קרובה בזמן הליכה מהגן, או הודעה קצרה לאדם שאת מרגישה איתו חיבור: "חשבתי עליך היום כי..." גם קבוצות תמיכה מקוונות לאימהות עובדות יכולות להיות פתרון נהדר - הן מאפשרות קירבה ללא צורך בפגישות פיזיות ארוכות. הנקודה היא להפסיק לחכות ל"זמן האידיאלי" ולנצל את הרגעים הקטנים שיש.

חשוב גם להבין שתקשורת טובה אינה רק מילולית. הרבה פעמים, הקירבה נבנית דרך הקשבה פעילה ונוכחות. כשמישהו מדבר איתך, במקום לחשוב על מה שאת צריכה לעשות אחר כך, נסי להתמקד במה שהוא אומר - גם אם זה רק לשנייה. שאלי שאלות מעמיקות כמו "איך זה השפיע עליך?" במקום "מה קרה אחר כך?" זה משדר עניין אמיתי ומעודד את הצד השני להיפתח. כשאת מקשיבה כך, את גם לומדת דרכים חדשות לביטוי עצמי, כי את רואה איך אחרים משתפים בחוויותיהם.

לבסוף, אל תזניחי את הקשר עם עצמך. בדידות נובעת לפעמים מניתוק מהצרכים שלך. תני לעצמך 5 דקות ביום לשאול: "מה אני מרגישה עכשיו? מה היה חסר לי היום?" גם אם זה נראה טריוויאלי, המודעות עצמית הזו תעזור לך לזהות מתי את זקוקה לחיבור עם אחרים ומתי את צריכה רגע של שקט. כשאת מבינה את עצמך טוב יותר, את גם יכולה לבקש בדיוק את מה שאת צריכה מאנשים בסביבתך - בין אם זה עזרה מעשית ("אפשר לשוחח בעוד שבוע כשאני פנוייה יותר?") או תמיכה רגשית ("אני צריכה עכשיו רק שמישהו יקשיב").

לסיכום, השינוי לא יגיע ביום אחד, אך אם תתחילי בקטן - זיהוי הרגעים שאת בוחרת להיסגר, העמקת שיחות קיימות במקום חיפוש אחר קשרים חדשים, וניצול רגעים זעירים של קשר - תגלי שהקירבה נבנית באופן טבעי. זכרי: האמביוולנטיות שלך היא לא חסם, אלא אות שהלב שלך רוצה קירבה אך זקוק לביטחון. תני לעצמך להתקדם בקצב שלך, מבלי לשפוט את התהליך.