הפסיכולוגית אורה

מיה יקרה, קודם כל, אני רוצה להכיר בכאב העמוק שאת חווה ובאומץ שבפנייה. מה שעברת הוא אירוע טראומטי קשה ביותר, והתגובות שאת מתארת – הסיוטים, התקפי החרדה, הקושי להתרכז והכעס – הן תגובות נורמליות למצב לא נורמלי לחלוטין. חשוב שתדעי שאינך שבורה, אלא מגיבה לטראומה.

הקושי שלך הוא כפול: את מתמודדת עם הטראומה האישית, ובמקביל חשה קונפליקט עמוק מול התפקיד המקצועי שלך כיוזמת פלטפורמה לטיפול נפשי. התחושה של צביעות או חוסר ערך היא שכיחה מאוד בקרב אנשי מקצועות העזרה בעת משבר, אך היא אינה משקפת את האמת. דווקא הניסיון האישי שלך יכול, עם הזמן והעיבוד, להעמיק את ההבנה והאמפתיה שלך כלפי אחרים. עם זאת, כרגע, הצורך הדחוף ביותר הוא הטיפול בך.

הצעד הראשון והחיובי ביותר שתוכלי לעשות הוא לפנות לטיפול פסיכולוגי ממוקד טראומה. טיפולים כמו EMDR או טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה (CBT) נמצאים יעילים מאוד בעיבוד אירועים כאלה והפחתת הסימפטומים הפולשניים כמו סיוטים וחרדה. זהו מעשה של מנהיגות עצמית, לא של חולשה. בנוסף, שקלי לפנות לרופא המשפחה כדי לדון בתגובות הגופניות והרגשיות, תוך הבהרה שאינך מעוניינת בהפנייה פסיכיאטרית אלא בתמיכה ראשונית.

לגבי העבודה והפלטפורמה: ייתכן שתצטרכי לקחת פסק זמן מוגדר או לצמצם זמנית את המעורבות. זה לגיטימי לחלוטין. שקלי לשתף שותפים או עובדים קרובים במצב הכללי (ללא צורך בפרטים אינטימיים) ולבקש מהם לקחת על עצמם יותר אחריות לתקופה הקרובה. זכרי, חברות וסטארט-אפים עוברים עליות ומורדות, וטיפול במשבר של המייסד הוא חלק מהדרך. הניסיון להמשיך כאילו כלום לא קרה עלול להזיק יותר.

במקביל, נסי לשלב בשגרה, במידת האפשר, פעולות מרגיעות ומקרקעות כמו נשימות עמוקות בזמן התקף חרדה, הליכה בטבע, או כתיבה ביומן על הכעס והתסכול. הכעס על מיקום המשרד ועל חוסר האונים הוא טבעי, ועיבודו במסגרת טיפולית יכול לעזור לשחררו.

לבסוף, חשוב לשבור את הדיכוטומיה של ״מטפלת בעצמי״ מול ״מובילה את הפרויקט״. ברגעים אלה, הטיפול בעצמך הוא המעשה המנהיגותי הבסיסי ביותר. רק מתוך מקום של החלמה, גם אם איטית, תוכלי יום אחד לחזור ולהוביל מתוך חוויה אותנטית ועמוקה יותר. קחי את הזמן. מה שקרה הוא נורא, וההחלמה דורשת חמלה וסבלנות עצמית רבה.