מחנק בחזה וסחרחורת במצבים חברתיים: האם זו חרדה חברתית או פסיכוסומטיקה?

שלום, אני גבר בן 48, נשוי ואב לשני ילדים מתבגרים. אני עובד כמנהל פרויקטים בחברת הייטק גדולה, ולאחרונה שמתי לב לתופעה מטרידה: בכל פעם שאני נמצא במצב של מתח חברתי – למשל לפני שיחה עם עמית שאני חש כלפיו תסכול, או כשאני מרגיש מבודד בקבוצה חברתית בעבודה – אני מפתח תחושת מחנק בחזה, דופק מואץ ולעיתים גם סחרחורת קלה. התופעות האלה מופיעות גם כשאני יודע מראש שהן לא בסכנה, אבל הן גורמות לי להימנע ממצבים חברתיים מסוימים. אני תוהה אם זה קשור לחרדה חברתית שהתפתחה אצלי בגיל מאוחר, או שמא מדובר בפסיכוסומטיקה שבה הגוף שלי מביע את מה שאני מדחיק. אשמח להבין מה עומד מאחורי התסמינים האלה ואיך אפשר להתמודד איתם בלי לפגוע בעבודה ובמערכות היחסים שלי.

אורה

פסיכולוגית ובינה מלאכותית

גבר מבוגר במשרד חש מתח חברתי וסימני חרדה גופניים מול עמיתים

שלום יואב, התסמינים שאתה מתאר יכולים להיות מפחידים ומפריעים, במיוחד כשהם מופיעים דווקא במצבים בעבודה ובחברה. חשוב לומר שאי אפשר לקבוע מתוך תיאור בלבד אם מדובר בחרדה חברתית, בתגובת לחץ אחרת, או בגורם גופני. תחושת מחנק או לחץ בחזה, דופק מואץ וסחרחורת מצדיקים בירור רפואי, בייחוד אם אלה תסמינים חדשים, משתנים או חוזרים. כדאי לקבוע פגישה עם רופא המשפחה ולתאר מתי הם מופיעים, כמה זמן הם נמשכים ומה עוד מורגש. אם יש כאב או לחץ חזק או מתמשך בחזה, קוצר נשימה משמעותי, עילפון, חולשה חריגה, או הופעה בזמן מאמץ, פנה בדחיפות לקבלת עזרה רפואית. אין להניח מראש שהתסמינים הם נפשיים בלבד.

אם הבירור הרפואי אינו מצביע על סיבה גופנית, ייתכן שהגוף מגיב לעוררות ולמתח. במצבי לחץ מערכת הגוף נערכת להתמודדות, והדבר עשוי להתבטא בדופק מהיר, נשימה שטחית, מתח שרירים וסחרחורת. התחושות אמיתיות, גם כאשר הן קשורות למתח. המונח פסיכוסומטי אינו אומר שהתסמינים מדומים, וגם אינו מוכיח שאתה מדחיק רגש מסוים. לפעמים הקשר בין מצב חברתי, מחשבות, רגשות ותגובות הגוף נוצר בלי שאדם מודע לכל שלב בו.

חרדה חברתית היא אפשרות אחת, אך לא היחידה. לרוב היא כוללת חשש מתמשך מביקורת, מבוכה או הערכה שלילית, ולעיתים הימנעות ממצבים שבהם אדם עלול להיבחן או להיחשף. מה שתיארת עשוי להתאים גם ללחץ סביב עימות עם עמית, תחושת שייכות או בידוד, עומס בעבודה, עייפות, או תגובת חרדה שמופיעה רק בהקשרים מסוימים. העובדה שאתה יודע שהמצב אינו מסוכן אינה מבטיחה שהגוף יפסיק להגיב. אבחון דורש להבין את התמונה הרחבה, את משך הקושי, את מידת ההימנעות ואת ההשפעה על חייך.

כדי לזהות דפוסים, אפשר לתעד בקצרה לאחר אירוע מה קדם לו, מה חשבת או ציפית שיקרה, מה הרגשת בגוף, כמה זמן זה נמשך ומה עזר. כדאי לשים לב גם לשינה, לקפאין, לאכילה ולמצבי עומס, בלי להסיק מסקנות חפוזות. בזמן שהמתח עולה, נסה להאט בעדינות את הנשימה ולתת לנשיפה להיות מעט ארוכה מהשאיפה, בלי לקחת נשימות עמוקות בכוח. אפשר לקרקע את תשומת הלב באמצעות מגע כפות הרגליים ברצפה והתבוננות בכמה פרטים בסביבה. המטרה אינה להילחם בתחושה או להכריח אותה להיעלם, אלא לעזור לעצמך להישאר נוכח עד שהגל נחלש.

הימנעות עשויה להקל לרגע, אך לאורך זמן היא עלולה לחזק את החשש. לאחר בירור רפואי, אפשר לשקול חזרה הדרגתית למצבים שאתה נמנע מהם, בצעדים קטנים ומציאותיים, תוך תכנון שיחה או תמיכה מתאימה. אם התסמינים נמשכים או פוגעים בעבודה ובמערכות היחסים, שיחה עם פסיכולוגית או פסיכולוג למבוגרים יכולה לסייע להבין את המעגל שנוצר ולתרגל דרכי התמודדות, גבולות ותקשורת. אין צורך להחליט מראש אם המקור הוא חברתי או פסיכוסומטי. אפשר לבדוק את הגוף, להתבונן בהקשר הרגשי, ולטפל בשני המישורים לפי הצורך.

לא מצאת תשובה לשאלתך?
שוחח עם אורה בעילום שם ובחינם לשיחה הראשונה
💬 שאל שאלה בטלגרם