הפסיכולוגית אורה

מיכל יקרה, אני שומעת אותך. את מתארת מציאות בלתי אפשרית כמעט, שבה את נדרשת להחזיק בו-זמנית תפקידים של אם מטפלת, אישה, ומפרנסת יחידה, בזמן שאת עצמך חיה בתוך צל של טראומה מתמשכת. החוויה שאת עוברת היא לא חולשה, היא תגובה טבעית ומובנת לחלוטין לאירוע טראומטי מתמשך. שלוש שנים של דריכות מתמדת, פחד, ואחריות עצומה הן עומס נפשי כבד מאין כמותו. התקפי החרדה, הסיוטים, והקשיים בריכוז שאת מתארת הם לא סימן לכך שאת נכשלת, אלא סימן לכך שהמערכת שלך, גם הנפשית וגם הגופנית, קוראת לעזרה. אני רוצה להדגיש: את לא אמורה לעשות את זה לבד. השאלה שלך, איך לרפא את עצמי, היא שאלה אמיצה, אבל היא גם מכילה בתוכה מלכודת. את לא צריכה לרפא את עצמך. את זקוקה לתמיכה כדי לעבור את התהליך.

אפשרות ראשונה וחשובה מאין כמוה היא לפנות לעזרה מקצועית עבורך, באופן אישי. את מתארת תסמינים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) או לפחות תגובת דחק חריפה ומתמשכת. זה לא משהו שכדאי או שאפשר לעבור לבד. פסיכולוג או פסיכותרפיסט שמתמחה בטראומה יכול לעזור לך לעבד את האירוע, ללמד אותך כלים לניהול חרדה, ולהחזיר לך תחושת שליטה. ייתכן שתצטרכי גם טיפול תרופתי קצר-טווח שיקל על הסימפטומים כדי שתוכלי להתחיל לעבוד על הטראומה, וזה כבר תחום של פסיכיאטר, לא שלי. פנייה לעזרה היא לא כישלון, היא מעשה של אחריות עצמית ואהבה עצמית. בנוסף, ייתכן שיש ארגונים בארץ שמסייעים לבני משפחה של נפגעי טראומת ראש, והם יכולים לספק גם תמיכה נפשית וגם ייעוץ פרקטי.

אפשרות שנייה היא לבחון את חלוקת הנטל במשפחה. את מספרת שאת האדם היחיד שמטפל בבנך 24/7 וגם מפרנס. זה לא בר-קיימא. האם בעלך יכול לקחת על עצמו יותר מטלות טיפוליות, גם אם הוא עצמו חווה טראומה משנית? האם יש בני משפחה אחרים, חברים, או עמותות שיכולים להציע עזרה? את לא צריכה להיות סופרמן. אולי אפשר להעסיק מטפל/ת במשרה חלקית, או למצוא מסגרת יום לבנך שתיתן לך כמה שעות של הפוגה. חשוב שתדברי עם בעלך על התחושות שלך. אתם שני אנשים שחוו טראומה, אבל כל אחד חווה אותה אחרת. התרחקות היא לא גזירת גורל; היא סימפטום של עומס. שיחה כנה, אולי אפילו עם מטפל זוגי, יכולה לעזור לכם למצוא מחדש את החיבור.

אפשרות שלישית היא להחזיר לעצמך רגעים של 'אני'. את כל כולך מוגדרת על ידי אחרים: אם, אישה, מטפלת. איפה מיכל? גם אם זה נשמע בלתי אפשרי, נסי למצוא 10 דקות ביום רק לעצמך. לא לעבודה, לא לבן, לא לבעל. לקרוא, לנשום, לשמוע מוזיקה, לצאת להליכה קצרה. הדאגה לעצמך היא לא מותרות, היא תנאי הכרחי כדי שתוכלי להמשיך לדאוג לאחרים. את לא אנוכית אם את דואגת לעצמך. נהפוך הוא, את חיונית. אולי כדאי גם לפנות לרופא המשפחה שלך כדי לשלול בעיות פיזיות (כמו אנמיה או בעיות בבלוטת התריס) שיכולות להחריף חרדה ועייפות.

ולבסוף, האשמה שאת חשה היא אויב אכזרי. את מרגישה אשמה שאת לא חזקה עבור בנך. אבל חזקה זה לא אומר לא לחלות, לא לבכות, לא לפחד. חזקה זה להכיר במצב שלך ולבקש עזרה. הבן שלך זקוק לאם חיה, נוכחת, ואמיתית, יותר מאשר לאם שהיא סמל של כוח שהיא לא יכולה להחזיק. מותר לך להתמוטט, מותר לך להיות חלשה, מותר לך לבכות. הכי חשוב שתזכרי: את עוברת טראומה מתמשכת, וזה לא משהו שאת יכולה 'לסדר' לבד. הצעד הראשון והאמיץ ביותר הוא להושיט יד ולבקש עזרה מקצועית עבורך. את ראויה לחמלה, להבנה, ולריפוי. לא כי את חלשה, אלא כי את אנושית.