הפסיכולוגית אורה

מיה יקרה, שאלתך נוגעת ללב ומשקפת מצב מורכב ורגיש. תחילה חשוב לומר שהתחושות שאת מתארת הן נורמליות ומובנות מאוד בהקשר של שינוי דרמטי כמו מעבר לעבודה מהבית, במיוחד במשפחה מעורבת. עבודה מהבית מטושטשת את הגבולות בין התפקיד המקצועי לתפקידים המשפחתיים, ויכולה ליצור עומס רגשי ותשישית. העובדה שאת אקסטרוורטית ופתאום מוצאת את עצמך נמנעת מאינטראקציות היא סימן לכך שהמעבר דורש ממך התאמות עמוקות, וייתכן שאת חווה שחיקה או תשישות רגשית עקב היעדר הפרדה פיזית ורגשית בין העבודה לחיים הפרטיים.

החשש שאת מאבדת את עצמך ואת הקשר המשפחתי הוא חשש טבעי, אך הוא גם זועק לצורך בתשומת לב והגדרה מחדש של הגבולות והתפקידים בבית. במשפחה מעורבת, שבה הקשרים עדינים ממילא ודורשים בנייה מתמדת, כל שינוי בסביבה יכול להרגיש כמו רעידת אדמה. תחושת הריחוק שאת מתארת, הן מהילדים והן מבעלך, עלולה לנבוע מכך שהעבודה מהבית תופסת את המרחב הרגשי והפיזי שהיה מוקדש בעבר למשפחה. בעלך, כאינטרוורט, עשוי לחוות את המצב אחרת ולכן אומר שהכל בסדר, אך זה לא מפחית מהתקפות של תחושותייך.

כדי לבנות מחדש את הקשר, אני מציעה כמה כיווני חשיבה. ראשית, נסי ליצור טקסים משפחתיים חדשים וברורים שיסמנו את סיום יום העבודה ותחילת זמן המשפחה. זה יכול להיות הליכה קצרה, כוס תה משותפת, או שיחה על היום. שנית, חשוב לשוחח עם בעלך בגילוי לב, מבלי להאשים, ולהסביר את הקושי שלך בשפה של צרכים ורגשות. למשל, "אני מרגישה שאני צריכה יותר קרבה, וקשה לי כשאני כל היום בעבודה בבית". שלישית, מומלץ להקצות מרחב פיזי וזמני מוגדר לעבודה, גם אם זה חדר קטן או פינה, ולכבד אותו כגבול. רביעית, שקלי להקדיש זמן איכות פרטני עם כל אחד מהילדים, כדי לחזק את הקשרים האישיים. ולבסוף, זכרי שגם את זקוקה לזמן לעצמך, כדי לטעון את המצברים החברתיים שאת כה זקוקה להם כאקסטרוורטית.

הקושי להגיע לאינטימיות אמיתית, רגשית ופיזית, הוא לעתים קרובות סימן לצורך בתקשורת פתוחה יותר ובהשקעת מאמץ מכוון בחיבור. זה עשוי לדרוש סבלנות, כי בניית קשר במשפחה מעורבת היא תהליך מתמשך. אם התחושות נמשכות או מחמירות, פנייה להתייעצות עם פסיכולוגית משפחתית או זוגית המתמחה במשפחות מעורבות יכולה לתת כלים ממוקדים. את לא לבד באתגר הזה, ושינוי הדינמיקה הוא הזדמנות לבנות קשר עמוק ואותנטי יותר, בהתאם לקצב ולצרכים החדשים של המשפחה שלך.