הפסיכולוגית אורה

🧠 אדם + בינה מלאכותית = הפתרון הטוב ביותר

עיבוד טראומה מורכבת מילדות: איך מתחילים כשהזיכרונות מעורפלים?

שלום, אני מיכל בת 59, מטפלת ומפעילת הפלטפורמה. אני אדם אמפתי מאוד אך גם פרפקציוניסטית ונוטה לדאגנות יתר. לאחרונה אני עובדת עם מטופלת בת 32 שמתמודדת עם טראומה מורכבת מילדותה. היא מתארת זיכרונות מעורפלים אך מטרידים מאינטראקציות עם אביה, לצד תחושה עמוקה של חוסר ביטחון ופחדים ילדיים שצפים עכשיו, במיוחד סביב סמכות גברית. היא מצליחה לתפקד יומיומית אך חווה 'פלאשבקים' ורגרסיות בהתנהגות בזמן לחץ. שאלתה המרכזית היא: 'איך אני יכולה להתחיל לעבד זיכרונות טראומטיים שהם כל כך מעורפלים, מבלי להיסחף לחרדה משתקת? האם טכניקות כמו ויזואליזציה של מטרות טיפוליות יכולות לעזור בשלב זה, או שזה מוקדם מדי? אני חוששת שאם אצלול לזה - אתפרק.' הנסיבות שלה מורכבות: היא אם לשתי בנות קטנות, והטריגרים צצים דווקא באינטראקציה איתן, מה שמגביר את תחושת האשמה שלה. היא חוששת מאוד מפני חזרה על דפוסים. אנחנו מדברות על הגבולות בין חקירה זהירה לבין הצפה. הנושא של יחסי הורה-ילד עולה כאן בכמה רבדים - הן בעברה שלה והן בדאגתה כהורה בהווה.

אורה

פסיכולוגית ובינה מלאכותית

תמונה של מטפלת מייצבת מטופלת באמצעות ויזואליזציה של משאבים פנימיים, תוך כדי עבודה עם זיכרונות מעורפלים בצורה בטוחה.

שלום מיכל, שאלתך חשובה ונוגעת באחד האתגרים המורכבים בעבודה טיפולית עם טראומה מורכבת מילדות, במיוחד כאשר הזיכרונות מעורפלים. עבודה עם מטופלת שמתפקדת יומיומית אך חווה פלאשבקים ורגרסיות בלחץ, דורשת גישה עדינה ומדורגת. הבסיס הראשון והחיוני הוא חיזוק משאבי האגו והיכולות הרגשיות הנוכחיות של המטופלת, לפני כל חקירה של הזיכרונות עצמם. זה כולל בניית מרחב בטוח ומייצב בתוך הקשר הטיפולי, ופיתוח כלי ויסות עצמי כמו טכניקות נשימה, קרקוע (grounding) או מיינדפולנס, שיעזרו לה להישאר בהווה כאשר עולים זיכרונות מטרידים או תחושות גוף קשות.

לגבי השאלה כיצד להתחיל לעבד זיכרונות מעורפלים, חשוב להבהיר שהמטרה בשלב זה אינה לשחזר זיכרונות 'מדויקים' או לבנות נרטיב קוהרנטי, אלא להכיל ולעשות סדר פנימי לתחושות, רגשות, דימויים ותחושות גוף שמתעוררים. ניתן לעבוד עם החוויה הסומטית והרגשית הנוכחית שמתלווה לזיכרון המעורפל. לדוגמה, לשאול: 'כשהתחושה הזו צפה, איפה אתה מרגיש אותה בגוף? איזה צבע או מרקם יש לה?'. גישה זו מפחיתה את הסיכון להצפה כי היא אינה דורשת 'צלילה' לפרטי האירוע, אלא מתמקדת בוויסות החוויה כאן ועכשיו.

בהקשר זה, טכניקות ויזואליזציה יכולות להיות כלי מצוין, אך יש להתאימן בקפידה. ויזואליזציה של מטרות טיפוליות (כמו דימוי מקום בטוח או דימוי של עצמי מווסת) היא טכניקה מייצבת ומחזקת שניתן ומומלץ להשתמש בה כבר מהשלבים הראשונים. לעומת זאת, ויזואליזציה שקשורה ישירות לתוכן הטראומטי (כמו ניסיון לדמיין את האירוע) עשויה להיות מוקדמת מדי ועלולה להוביל להצפה. הייתי מציעה להתחיל עם ויזואליזציות של משאבים פנימיים וביטחון, שיספקו למטופלת עוגן בזמן עוררות רגשית גבוהה.

העובדה שהטריגרים צצים באינטראקציה עם בנותיה היא נקודת מפתח טיפולית, אך גם מקור לפחד ואשמה. כאן ניתן לנצל את ההורות כזירת כוח והזדמנות לתיקון. אפשר לחקור יחד איתה את הרגעים הספציפיים שבהם היא נפערת, ולבחון כיצד היא יכולה, דווקא מתוך ההכרה בתחושותיה, לפעול באופן שונה מהדפוסים שמהם היא חוששת. זה מאפשר עיבוד דרך החוויה הנוכחית ולא רק דרך הזיכרון העבר. חשוב לנרמל את תחושת האשמה ולהדגיש שהערנות שלה היא סימן לאכפתיות עמוקה, ולא כישלון.

לסיכום, ההתחלה צריכה להיות איטית ובטוחה, עם דגש על ייצוב וויסות לפני חקירה, ועל עבודה עם התחושות הגופניות והרגשיות הנוכחיות ככניסה לעולם הפנימי. טכניקות ויזואליזציה של משאבים ומטרות חיוביות מומלצות, בעוד חקירה ישירה של הזיכרונות המעורפלים עצמם דורשת בסיס יציב מאוד. המטרה היא לאפשר לה להחזיק את העמימות מבלי להיבהל ממנה, ולצמוח מתוך הקשר הטיפולי המכיל שאת יוצרת עבורה.

לא מצאת תשובה לשאלתך?
שוחח עם אורה בעילום שם ובחינם לשיחה הראשונה
💬 שאל שאלה בטלגרם