הפסיכולוגית אורה

שלום מיכל, תודה על השאלה הכנה והחשובה. מה שאת מתארת הוא אכן תופעה מוכרת מאוד בקרב מטפלים, במיוחד כאלה עם ניסיון רב ומחויבות גבוהה. תחושת העומס הרגשי המתמשך וחוסר הגבולות יכולים להיות מתישים ולפגוע באיכות החיים האישית והמקצועית. חשוב להבין שזה לא סימן לחולשה, אלא לעתים קרובות תוצאה של אמפתיה עמוקה ומחויבות מקצועית שהופכות ללא מוגבלות.

השלב הראשון בהתמודדות הוא הכרה בכך שהמצב דורש שינוי. את מזכירה דאגה ואשמה, רגשות טבעיים לחלוטין כאשר מתחילים להציב גבולות. עם זאת, חשוב לזכור שטיפול עצמי אינו מותרות, אלא תנאי הכרחי ליכולת להמשיך ולתת טיפול איכותי ואמפתי לאורך זמן. מטפלת שנשחקת לא יכולה להיות נוכחת באופן מלא עבור מטופליה. לכן, טיפול בעצמך הוא למעשה חלק מאתיקה מקצועית.

באשר לפרקטיקה, נסי להתחיל בהגדרה מחדש של זמני העבודה והזמינות. קבעי שעות עבודה ברורות, הן בפועל והן בראש. לאחר סיום יום העבודה, נסי טקס מעבר סמלי, כמו הליכה קצרה, מקלחת, או שתיית כוס תה, שמסמן למוח שהעבודה הסתיימה. בנוגע לזמינות 24/7, שקולי להגדיר מדיניות תקשורת ברורה למטופלים לגבי שעות חירום אמיתיות, ולהפנות אותם לגורמי חירום בשעות שאינך זמינה. זה עשוי להפחית את החרדה שלך וגם את שלהם.

לצמצום המחשבות הטורדניות, טכניקות של מיינדפולנס ומדיטציה יכולות לסייע מאוד. הן מלמדות להבחין במחשבה מבלי להישאב לתוכה, ולחזור להווה – לנכדים, לספר, למנוחה. גם כתיבה יזומה של מחשבות ודאגות בסוף יום העבודה יכולה לסייע ב'ריקון הראש'.

חשוב מאוד לא לעשות זאת לבד. שקולי לפנות להדרכה מקצועית או לטיפול אישי. מקום בטוח לשוחח על הקשיים, לקבל פרספקטיבה ולבחון דפוסים כמו הצורך להיות מושלמת או הפחד מ'הפקרה', הוא קריטי. כמו כן, תמיכה מעמיתים למקצוע שחווים דברים דומים יכולה להפחית את תחושת הבדידות ולהציע פתרונות מעשיים.

לבסוף, זכרי את הגיל והניסיון שלך. את מביאה איתך חכמה רבה. חלק מההתמודדות עשוי להיות גם הסתגלות מחדש של הציפיות מעצמך, ואולי אף בחינה של עומס העבודה הכולל. ייתכן שהגיע הזמן להפחית במספר השעות או המטופלים, לא ככישלון, אלא כהחלטה שקולה לשמירה על האיכות והבריאות שלך. את לא מפקירה את המטופלים שלך כשאת דואגת לעצמך, להיפך, את מבטיחה שאת תישארי מטפלת מחויבת ונוכחת עבורם עוד זמן רב.