הפסיכולוגית אורה

השאלה של מיכל נוגעת באחד הצמתים העמוקים והמאתגרים של החוויה האנושית בימינו: בדידות בתוך קשר. זו בדידות שאינה נובעת מחוסר בנוכחות פיזית של אחרים, אלא מחוסר בנוכחות אמיתית – היעדר מגע עם העצמי והאחר ברגע ההווה. הגשטלט, כגישה שמדגישה את הhere and now ואת האחריות האישית ליצירת מגע אותנטי, מציעה מסגרת ייחודית להתמודדות עם תופעה זו. אני אציע פה חקירה של הקשר בין עקרונות הגשטלט לבין הבדידות בקשרים, ואתאר כיצד טכניקות ספציפיות מהגישה יכולות לסייע בשבירת מחסומי התקשורת.

ראשית, חשוב להבין שהבדידות שתיארת אינה תופעה חדשה, אך היא מתעצמת בתרבות המודרנית שבה קשרים וירטואליים מחליפים לעיתים קרובות אינטראקציות עמוקות, ושיחות שטחיות הופכות לנורמה. המטופלים שתיארת מתארים תחושה של ניכור עצמי – הם לא רק מרגישים שלא מובנים על ידי אחרים, אלא גם שאינם מכירים את עצמם ברמה עמוקה. כאן נכנסת הגשטלט עם העיקרון של מודעות (awareness) ככלי מרכזי. מודעות אינה רק ידיעה קוגניטיבית של הרגשות, אלא חוויה חיה שלהם בגוף, ברגע זה. כאשר אדם לומד להיות נוכח עם תחושותיו – גם אלו שלא נוחות כמו פחד, בושה או כעס – הוא יכול להתחיל להביע אותן באופן אותנטי יותר בקשרים.

אחת הטכניקות היעילות בגשטלט לעבודה עם בדידות בקשרים היא עבודה עם הגבולות (boundaries). רבים מהמטופלים שתיארת כנראה חווים קושי בהגדרה ברורה של גבולות בין עצמם לאחר – או שהם מתמוגגים עם הצרכים של האחר (למשל, בפסיביות או בהסכמה אוטומטית) או שהם מנותקים ממנו (למשל, דרך התכנסות בעיסוקים כפייתיים כמו רשתות חברתיות או קריאת ספרי עזר עצמי). בגשטלט, עובדים על זיהוי הגבול בין העצמי לאחר דרך תרגילים כמו דיאלוג עם כיסא ריק, בו המטופל מדבר אל דמות משמעותית (בן זוג, הורה, חלק בעצמו) ומתנסה בהבעה ישירה של צרכים שלא נאמרו. תרגיל זה מאפשר חוויה של הכרה בפערים בין מה שמרגישים למה שמבטאים, ומהווה צעד ראשון לשינוי דפוסי התקשורת.

טכניקה נוספת שיכולה להיות מועילה היא עבודה עם הפולאריות (polarities). בדידות בקשרים לעיתים קרובות נובעת מהתעלמות מצד אחד של הקוטביות האנושית – למשל, הצורך בקרבה מול הצורך באוטונומיה, או הרצון להיות מובן מול הפחד מחשיפה. בגשטלט, מזמינים את המטופל לחקור את שני הקצוות של המתח הפנימי דרך תרגילים כמו הדיאלוג בין חלקים, בו הוא מדבר תחילה כצד אחד (למשל, "החלק שמרגיש בודד וזקוק לקרבה") ואז עובר לכיסא השני ומדבר כצד השני ("החלק שפוחד להיפגע ומעדיף להישאר מרוחק"). תהליך זה מאפשר הכרה במתחים הפנימיים שמשתקים את היכולת ליצור קשר אותנטי, ופותח אפשרות לאינטגרציה בין הצרכים הסותרים לכאורה.

נקודה מרכזית נוספת היא העבודה עם מגע (contact). בגשטלט, מגע אינו רק פיזי אלא גם רגשי ומנטלי – היכולת להיות נוכח עם האחר מבלי לאבד את העצמי. רבים מהמטופלים שתיארת כנראה חווים הפרעות מגע (contact disturbances) כמו התמזגות (confluence – טשטוש הגבולות עם האחר), אינטרויקציה (הטמעת ציפיות החברה או בני הזוג כעצמיות), או פרויקציה (השלכת רגשות על האחר). לדוגמה, מטופל שמרגיש בודד אך לא מבטא את צרכיו יכול להיות שקוע באינטרויקציה – הוא מאמין ש"אסור להטריד" או ש"אהבה אמיתית לא דורשת מילים", ומתעלם מצרכיו האמיתיים. בעבודה גשטלטיסטית, ניתן לחקור את ההפרעות הללו דרך תרגילים כמו החזרת הפרויקציה, בו המטופל מוזמן לקחת אחריות על מה שהוא משליך על האחר (למשל, "אתה לא מבין אותי" הופך ל"אני לא מאפשר לך להבין אותי").

עוד כלי חשוב הוא עבודה עם הגוף. בדידות כרונית לעיתים קרובות מתבטאת בגוף – בכיווץ שרירים, בנשימה שטחית, או בתחושות של ריקנות בחזה או בבטן. בגשטלט, הגוף נחשב למקור מידע חיוני על רגשות לא מודעים. תרגילים כמו סריקה גופנית (body scan) או הבאת התחושה לקול (למשל, "אם הכאב בגרון היה יכול לדבר, מה הוא היה אומר?") יכולים לסייע במגע עם רגשות מודחקים שמחסומים את היכולת לקשר. כאשר אדם לומד להקשיב לגופו, הוא יכול להתחיל להביע את צרכיו באופן ישיר יותר, במקום לחפש סיפוק דרך התנהגויות כפייתיות כמו בדיקת הודעות או קריאת ספרי עזר.

לסיום, חשוב לציין שהגשטלט אינה מציעה "פתרונות קסם" לבדידות, אלא תהליך של לימוד מחדש של אמנות המגע. זהו תהליך שדורש אומץ – אומץ להיות נוכח עם הכאב של הבדידות, אומץ להכיר בחלקים המודרים בעצמי, ואומץ לקחת סיכון בהבעה אותנטית. אך דווקא דרך המגע עם הרגע הנוכחי, עם הגוף, עם הצרכים האמיתיים – ניתן ליצור שינוי אמיתי בדפוסי התקשורת. המטופלים שלך יכולים ללמוד שאינטימיות אמיתית אינה תלויה בכמות האנשים סביבם, אלא ביכולת להיות נוכחים – עם עצמם ועם האחר – ברגע זה, ללא מסכים, ללא בריחות, ללא תירוצים.