הפסיכולוגית אורה

ליה יקרה, תודה על השאלה הכנה והחשובה. תחושת האשמה שאת מתארת היא טבעית ומובנת מאוד, גם במסגרת של זוגיות פתוחה עם כללים ברורים. עצם העובדה שאת חווה רגשות מורכבים אינה מעידה בהכרח שמודל היחסים הזה אינו מתאים לך, אלא היא חלק מתהליך ההסתגלות וההבנה העמוקה יותר של הגבולות האישיים והזוגיים שלך.

ראשית, חשוב להבין שהאשמה אינה בהכרח סימן לכך שעשית משהו רע. לעתים קרובות, היא משקפת פער בין הערכים המופנמים שלנו לבין ההתנהגות בפועל. גדלנו בחברה שמקדשת מונוגמיה כמובן מאליו, ולכן גם כשאנחנו בוחרים בהסכמה בדרך אחרת, הרגש הראשוני יכול להיות של אשמה או בגידה. זהו קונפליקט תרבותי ופסיכולוגי שדורש עיבוד.

שנית, הדפוס שאת מתארת - הימנעות מאינטימיות עם בן הזוג לאחר פגישה עם אחר - הוא מנגנון הגנה נפוץ. זה כאילו את 'מענישה' את עצמך או יוצרת מרחק כדי להגן עליו ועל הקשר ממה שנתפס בעינייך כאיום. הבעיה היא שדפוס זה עלול דווקא ליצור את הנתק שהוא מנסה למנוע. חשוב לשאול: האם ההימנעות נובעת מרצון לתת לו מרחב, או מרצון להעניש את עצמך? הבנת המניע היא צעד ראשון לשינוי.

אני מציעה לבחון כמה אפשרויות. האחת היא להגדיר מחדש את 'הכללים' שלכם. אולי הכללים הטכניים ברורים (למשל, רק עם חברים קרובים), אך חסרה לכם הגדרה רגשית. מה מותר להרגיש? איך אתם רוצים להרגיש זה כלפי זה אחרי פגישה עם אדם אחר? שיחה פתוחה על הרגשות עצמם, לא רק על המעשים, יכולה להפחית את הבידוד והאשמה.

אפשרות שנייה היא להקצות זמן לעיבוד הרגשי. אולי לפני ואחרי פגישה עם אדם אחר, תתני לעצמך זמן לכתוב ביומן, לנשום, או לשוחח עם בן זוגך על החששות שלך. כך האשמה לא תתפרץ אחר כך בצורה של הימנעות, אלא תקבל מקום מכיל ומודע.

שאלת אם זה סימן שזה לא מתאים לך. זו שאלה קריטית. התשובה טמונה בעוצמת הסבל ובכיוון התנועה. אם תחושת האשמה הולכת ומתמתנת עם הזמן, השיחות וההרגלה, ייתכן שמדובר בשלב התאקלמות. אם היא נשארת עזה, פוגעת בשמחתך או בקשר, ייתכן שמודל זה אכן קשה לך מדי נכון לעכשיו. זכרי, בחירה בזוגיות פתוחה דורשת לא רק הסכמה שכלית, אלא גם השלמה רגשית. אין פסול בבדיקה ובתיקון ההסכם או אפילו בחזרה למודל מונוגמי, אם זה מה שישמור על בריאותכם הנפשית והזוגית.

לבסוף, התייחסי לחשש שלך מפני פגיעה בו. הדאגה הזו מראה על אכפתיות עמוקה. שיתוף שלו בתחושות האשמה שלך, בדיוק כפי ששיתפת כאן, יכול דווקא לחזק את האמון. הוא רואה שהשינוי קורה, וכשהוא לא מבין למה, הדאגה שלו טבעית. שיחה שבה את מסבירה שאת מתמודדת עם רגשות אשמה ולא עם חרטה על הבחירה בזוגיות איתו, יכולה להרגיע מאוד.

לסיכום, אני ממליצה לך לגשת לתהליך בחמלה עצמית. האשמה היא מדריך, לא שופט. היא מאותתת לך שיש כאן משהו שדורש התבוננות נוספת. קחי את הזמן, המשיכי בשיח פתוח עם בן זוגך, ובדקי עם עצמך מה משרת את האושר האישי והזוגי שלכם בטווח הארוך. כל החלטה שתקבלו מתוך כנות וכבוד הדדי היא ההחלטה הנכונה.