הפסיכולוגית אורה

רוני יקרה, תודה על השאלה הכנה והחשובה. את מתארת מצב שכיח ומשמעותי, במיוחד לאחר מעבר חיים כה עמוק כמו אובדן בן זוג ופתיחת פרק חדש. תחושת הניתוק מהגוף שאת חווה, אותה תחושה של צפייה מהצד, היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. היא יכולה לנבוע ממספר גורמים ששלובים זה בזה, ולא בהכרח מאחד בלבד.

ראשית, חשוב להבין שתהליך האבל על בעלך המנוח והמעבר לאלמנוּת הוא שינוי זהותי עמוק. במשך 30 שנה, האינטימיות הגופנית הייתה חלק מקשר מוכר ובטוח. החזרה אליה בהקשר חדש יכולה לעורר ניתוק כהגנה – מנגנון שהגוף והנפש אימצו אולי במהלך השנים הקשות, כדי לאפשר תפקוד יומיומי. כעת, כשהחיים דורשים ממך לחזור ולחוש, המנגנון הזה עדיין פעיל. זה לא בהכרח טראומה לא מעובדת, אבל זה בהחלט שריד של תהליך ההסתגלות לשינוי הכביר שחווית.

שנית, הגיל עצמו יכול להיות גורם, אך לא במובן הביולוגי הצר אותו בדקה רופאת הנשים, אלא במובן הפסיכולוגי והחברתי. בגיל שלנו, הגוף משתנה, והדימוי הגופני שלנו עובר תהליך של התאמה. לפעמים נוצר פער בין התחושה הפנימית שלנו לבין הדמות שאנו רואים במראה, וזה יכול להוביל לניכור. בנוסף, ייתכן שקיימים חסמים תרבותיים או דתיים שעולים מחדש במעבר למערכת יחסים שנייה, ומקשים על החיבור התחושתי המלא.

העובדה שהזוגיות נפלאה, עם תקשורת ואמון, היא נכס עצום וחשוב להתחיל ממנו. הבעיה אינה בקשר, אלא ביחסים בין התודעה שלך לגוף שלך. תרגולי המיינדפולנס הם כיוון נכון, אך ייתכן שהם ממוקדים מדי ב'ביצוע' המשימה של החיבור. אני מציעה גישה אחרת: במקום לנסות 'להרגיש נוכחת' באינטימיות, נסי לבנות את הנוכחות בהדרגה, מחוץ להקשר המיני. זה יכול להיות דרך פעילות גופנית עדינה כמו יוגה, צ'י קונג או שחייה, שמחזירה את תשומת הלב לתחושות פיזיות נעימות ללא לחץ. זה יכול להיות דרך עיסוי עצמי בקרם גוף, או אפילו בישול תוך התמקדות בריחות ובמרקמים.

בהמשך, בתוך הקשר הזוגי, אפשר להתחיל מאינטימיות לא מינית מכוונת: חיבוק ארוך תוך נשימה מסונכרנת, עיסוי ידיים או רגליים, או פשוט שכיבה יחד במגע. המטרה היא להסיר את היעד המיני ולשים במקומו את יעד הקרבה והתחושה הגופנית הטהורה. חשוב מאוד לשתף את בן זוגך בתחושותיך, לא כאכזבה אלא כחלק מהמסע המשותף. הסבירי לו שאת צריכה את סבלנותו כדי לגלות מחדש את השפה הגופנית שלך, ושנוכחותו התומכת ללא לחץ היא חלק קריטי בתהליך.

לבסוף, את שואלת איך חוזרים בלי לחוות זאת כמשימה. המפתח הוא סקרנות במקום ביצוע. במקום לשאול 'האם אני מרגישה משהו?', נסי לשאול 'מה אני מרגישה עכשיו, ולו הדבר הקטן ביותר?'. זה יכול להיות תחושת המגע של הבגד על העור, או נוכחות ידו על ידך. קבלי כל תחושה, גם אם היא ניטרלית, מבלי לשפוט אותה. התהליך דומה להפשרה איטית, והוא דורש חמלה עצמית רבה. זכרי, את לא מפעילה מכונה, את מחדשת היכרות עם בית – הגוף שלך – שלאחר שנים של סגירה חלקית, דורש זמן כדי להתאוורר ולהתחמם מחדש.