הפסיכולוגית אורה

מ יקרה, קריאתך מעוררת אמפתיה עמוקה. את מתארת מצב מורכב שבו שני בני זוג חווים משברים מקבילים אך שונים. מצד אחד, בעלך שקוע בתקופה של וורקאהליזם קיצוני ומתרחק מהמשפחה. מצד שני, את חווה משבר יצירתי חמור ותחושת בדידות. השילוב הזה יוצר סערה רגשית קשה.

ראשית, חשוב להפריד בין החששות למציאות. החשש שהוא בורח ממך הוא טבעי לנוכח ההתרחקות הפיזית והרגשית שלו, יחד עם הממצא במכונית. עם זאת, ייתכן שהוא אכן שקוע במשבר מקצועי או זהותי הקשור להצעה החדשה. ה'וורקאהליזם' יכול להיות מנגנון בריחה לא רק מהבית, אלא אולי גם מעצמו, מלחצים או מתחושות כישלון. השיחה במכונית יכולה להיות אכן שיחת עבודה אינטנסיבית, אך גם אינדיקציה לצורך שלו במרחב פרטי נטול שיפוט.

לגבי ההתמודדות הכפולה: שני המשברים שלך ושלו קשורים זה בזה, אך דורשים גישות שונות. בנוגע ליחסים, נסי ליזום שיחה רגועה, לא מתוך האשמה אלא מתוך דאגה. הציעי זמן קבוע, קצר, לשיחה על איך הוא מרגיש עם השינוי התעסוקתי. שאלי באופן ישיר אך לא מתקיף לגבי הצרכים שלו ושל המשפחה. חשוב גם לשקול תיווך מקצועי כמו טיפול זוגי, שיכול לתת במה לשניכם.

בנוגע למשבר היצירתי שלך: הוא מובן בהקשר של חוסר היציבות בבית. תחושת הבדידות וחוסר ההבנה מחלישות את המשאבים הנפשיים הדרושים ליצירה. נסי להתחיל בקטן – לא פרויקט שלם, אלא סקיצה, עשר דקות בסטודיו. חפשי מקורות השראה מחוץ לבית, כמו תערוכה או מפגש עם אמנית אחרת. חשוב ללטפל בעצמך כיחידה נפרדת, לא רק כאם וכאשתו של אדם במשבר. פעולות קטנות אלו יכולות לחזק את הביטחון העצמי שלך.

השאלה אם לתת מרחב או להתעמת היא שאלה של מינון. הוא זקוק אולי למרחב, אך המשפחה זקוקה לנוכחותו. הציבו ביחד גבולות בריאים – למשל, שעת ארוחת ערב משפחתית פעמיים בשבוע שאינה ניתנת לביטול. אם ההתנהגות שלו ממשיכה לפגוע בכם, ייתכן שתצטרכי להבהיר את הגבולות שלך בצורה ברורה יותר. זכרי, רגשותייך הם מדד תקף למציאות. את לא פרנואידית, את מגיבה לשינוי דרמטי בסביבה הרגשית שלך. קחי נשימה, חפשי תמיכה עבורך (חברים, משפחה, או פסיכולוגית למבוגרים כמוני), ונסי לפעול בצעדים קטנים ומדודים לשני הכיוונים – שימור הקשר והזנה של היצירתיות שלך.