הפסיכולוגית אורה

שלום עידו, תודה על השיתוף. הסיטואציה שאתה מתאר היא נפוצה מאוד במשפחות עם ילדים צעירים, במיוחד כאשר נולד תינוק חדש והמבנה המשפחתי משתנה. תחושת האשמה שאתה ואשתך חווים היא טבעית, אך חשוב לזכור שאתם הורים טובים שמודעים לצרכים של ילדכם ומחפשים דרכים לעזור.

ההתנהגות של בנך האמצעי, בן ה-9, נראית בבירור כניסיון להשיג תשומת לב. ילדים בגיל זה, במיוחד כשהם 'מאבדים' את מעמדם כ'תינוק' המשפחה, עלולים לחוות תחושות חזקות של קנאה, תסכול ותחושה שהם נדחקו הצידה. ההתנהגויות שאתה מתאר – הפרעה, ויכוחים ותאונות מכוונות – הן דרכים לא מילוליות שלו לבטא מצוקה ולהגיד 'הסתכלו עלי, אני כאן וצריך אתכם'.

העובדה שאתם מנסים לתת תשומת לב חיובית היא מצוינת, אך ייתכן שהיא לא ממוקדת מספיק או לא מותאמת לצורך האמיתי שלו. תשומת לב חיובית כללית עלולה להתפרש אצלו כ'פרס' על ההתנהגות השלילית, ולכן הוא ממשיך בה. המפתח הוא ליצור זמן איכות פרטי ומובנה איתו, ללא אחים אחרים. זה לא חייב להיות זמן ארוך – רבע שעה עד עשרים דקות ביום, שבהן אתם עוסקים במשהו שהוא בוחר, ללא הסחות דעת. במהלך זמן זה, תנו לו את מלוא הנוכחות שלכם. זה שולח מסר בריא: 'אתה חשוב לנו בזכות עצמך, לא רק כשאתה מפריע'.

במקביל, חשוב מאוד להציב גבולות ברורים על ההתנהגויות המפריעות. הסבירו לו בצורה רגועה ועניינית שההתנהגויות כמו הפרעה לאחיו הלומד או הפלת דברים במכוון אינן מקובלות, ושאתם סומכים עליו שיוכל לבטא את מה שהוא מרגיש במילים. כאשר הוא מפריע, הגיבו בקצרה ובאופן נייטרלי (למשל, 'אני לא יכול לדבר כשאתה מקטע, נמשיך אחר כך'), והחזירו את תשומת הלב אליו כאשר הוא מתנהג בצורה מותאמת. זה מלמד אותו שתשומת לב אמיתית מגיעה דרך קשר חיובי, ולא דרך משבר.

לגבי השאלה אם זה שלב זמני או משהו עמוק יותר – סביר מאוד שזה שלב תגובה נורמלי לשינוי בחייו. עם זאת, עוצמת ועקביות התגובה שלו מצביעות על מצוקה רגשית משמעותית שדורשת התייחסות. זה לא 'רק קנאת אחים' פשוטה, אלא ביטוי לקושי אמיתי בהתאמה לתפקידו החדש במשפחה. אם, לאחר יישום עקבי של מתן תשומת לב פרטית והצבת גבולות, ההתנהגות נמשכת בעוצמה או מחמירה, או אם אתה מבחין בסימנים נוספים כמו נסיגה חברתית, שינויים בתיאבון או בשינה, או דיבור עצמי שלילי, אז יהיה נכון לשקול התייעצות עם פסיכולוג ילדים. פסיכולוג ילדים יכול לעזור לו לבטא את רגשותיו בכלים מותאמים ולעזור לכם, ההורים, לנווט טוב יותר את הדינמיקה המשפחתית.

לסיכום, התמקדו בחיזוק הקשר האישי איתו דרך זמן פרטי מוגן, המשיכו להציב גבולות ברורים על התנהגות שלילית, ונסו להפחית את נטל האשמה – אתם עושים כמיטב יכולתכם במצב מורכב. שינוי בהתנהגות לוקח זמן, ולכן נסו להיות עקביים וסבלניים. התמיכה שלכם וההבנה שלכם הם המשאב החשוב ביותר שלו כדי לעבור את השלב הזה ולמצוא שוב את מקומו הבטוח במשפחה.