הפסיכולוגית אורה

שלום אלכס, תודה על השיתוף. התחושות שאתה מתאר הן משמעותיות ומצריכות התייחסות. חשוב להבין שהמעבר משלב העבודה לפרישה הוא שינוי חיים עמוק, ורגשות של ריקנות וחוסר משמעות הם תגובות שכיחות, אך לא בהכרח נורמליות או בלתי הפיכות.

ראשית, לגבי שאלתך האם זה דיכאון או אפטיה. דיכאון קליני הוא מצב רפואי המאופיין במצב רוח מדוכא או אובדן עניין והנאה ברוב הפעילויות (כמו שאתה מתאר עם הקריאה והמפגשים), לצד תסמינים נוספים כמו שינויים בשינה או בתיאבון, עייפות, תחושת אשמה או חוסר ערך, וקושי בריכוז. אפטיה, שהיא חוסר מוטיבציה ורגש, יכולה להיות חלק מדיכאון או ביטוי של משבר זהות ומשמעות בעקבות הפרישה. זה יכול להיות קשור למשבר גיל המעבר (המכונה לפעמים 'משבר אמצע החיים' בגברים), המאופיין בחיפוש מחדש של משמעות וזהות. ההבחנה בין השניים חשובה, ודיכאון מצריך טיפול ספציפי.

האתגר המרכזי שאתה מתאר הוא חוסר הרצון הראשוני לפעול. כאן, הגישה היא לרוב הדרגתית. אפשר להתחיל בהכרה בכך שהמצב הנוכחי גורם לסבל, וזה כבר צעד ראשון. לאחר מכן, חשוב לחקור את מקורות המשמעות שאבדו. עבודתך כמהנדס סיפקה לך ככל הנראה מבנה יומי, תחושת מטרה, הישגיות ומעמד. הפרישה לקחה את כל אלה בבת אחת, וייתכן שיצרה ריק קיומי.

איך אפשר לצאת מזה? מכיוון שהרצון אינו קיים, לפעמים צריך להתחיל מהפעולה עצמה, גם אם היא מכאנית. פעולות קטנות ומוגדרות הן מפתח. לא מדובר ב'למצוא תכלית' גדולה מיד, אלא במשימות זעירות: לצאת להליכה קצרה מחוץ לבית, לסדר מדף אחד, להתקשר למכר אחד. פעולות אלה יכולות, עם הזמן, ליצור מומנטום ולעורר מעט מוטיבציה. במקביל, חשוב לבחון מחדש את הזהות שלך: אתה לא רק 'מהנדס בדימוס', אלא אדם עם ניסיון חיים, ערכים, כישורים ותחומי עניין אפשריים. חקור תחומים שתמיד עניינו אותך אך לא היה לך זמן, כמו התנדבות בתחום הטכני, לימוד תחום חדש (אפילו מקוון), או עיסוק יצירתי.

התמיכה הסביבתית קריטית. שיחה פתוחה עם אשתך על מה שאתה חווה, ללא ביקורת, יכולה לסייע. חשוב מאוד לשקול פניה להתייעצות עם פסיכולוג המתמחה בטיפול במבוגרים ובמעברים בחיים. טיפול יכול לספק מרחב מוגן לחקור את הרגשות, לקבל כלים להתמודדות עם המחשבות השליליות, ולבנות תכנית אישית למציאת משמעות. אם יתגלה כי אכן קיים דיכאון, לפסיכולוג יש הכלים לסייע בכך, וייתכן שימליץ גם על פניה לרופא משפחה להערכה רפואית כוללת.

זכור, התחושות שאתה מתאר הן לגיטימיות וניתנות לשינוי. הפרישה היא פרק חדש, שלפעמים מתחיל בדפים ריקים ומבלבלים, אך עם תמיכה ופעולה הדרגתית, אפשר לאט לאט למלא אותם בתוכן חדש ומספק.