הפסיכולוגית אורה

נועה יקרה, את עומדת מול אתגר כפול ומורכב: מצד אחד, את מתמודדת עם ריבוי אירועים טראומטיים שפגעו ביסודות הביטחון והרציפות שלך, ומצד שני, את נושאת על גבך משימה משמעותית וחברתית – בניית פלטפורמה שתסייע לאחרים. שני הצדדים האלה קשורים זה בזה יותר משאת חושבת. הבחירה שלך לפתח כלים שעוזרים לאחרים עשויה להיות גם דרך לא מודעת שלך לנסות להשיב לעצמך תחושת שליטה בעולם שהרגיש פתאומי ולא צפוי. אך כדי שהפרויקט יוכל לפרוח, את צריכה ראשית כול להחזיר לעצמך את היכולת להיות נוכחת – בגוף, ברגשות וברצונות שלך.

הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שהסימפטומים שאת מתארת – הסיוטים, התקפי החרדה, הניתוק הרגשי – הם תגובות טבעיות ונורמליות לאירועים לא נורמליים. המוח שלך עובד קשה כדי לעבד את מה שקרה, והגוף שלך מגיב באותות מצוקה כי את נמצאת במצב של עומס רגשי מתמשך. זה לא סימן לחולשה, אלא להיפך: המערכת הפנימית שלך מנסה להגן עליך, גם אם הדרך הזו כואבת. עם זאת, כדי שלא תישארי תקועה במצב הזה, חשוב ליצור מרחב בטוח לעיבוד הדרגתי של האירועים, מבלי שהם יציפו אותך בו זמנית.

אחד הצעדים החשובים ביותר עכשיו הוא להפריד בין הזמנים. את לא צריכה לעבד הכל ביחד, ויותר מכך – את לא צריכה לעשות את זה לבד. הנטייה שלך להמשיך ולעבוד על הפלטפורמה despite הקושי היא אדירה, אך היא עלולה ליצור מעגל של דחייה: ככל שתדחי את העיבוד של האירועים, כך הם ימשיכו לצוץ בדרכים לא מווסתות (כמו הסיוטים או החרדות). אפשר להתחיל בפיסוק הזמן: לקבוע שעות או ימים ספציפיים בשבוע שבהם את מוקדשת אך ורק לעצמך – לטיפול, לכתיבה, להליכה, או אפילו רק לשבת עם הרגשות ללא ציפייה לפתרון. בשאר הזמן, את יכולה להמשיך לעבוד על הפרויקט, אך עם גבול ברור: אם החרדה עולה, את לא חייבת לדחוף דרך זה. אפשר לקחת הפסקה קצרה, לנשום, ולהזכיר לעצמך שאת לא חייבת להיות חזקה כל הזמן – את רק צריכה להיות נוכחת.

לגבי תחושת הניתוק, היא נובעת לעיתים קרובות מהגנה רגשית: כאשר הכאב גדול מדי, המוח מנסה לנתק אותך ממנו כדי שתוכלי לתפקד. אך ניתוק ממושך עלול להוביל לתחושת בדידות פנימית, גם כאשר את מוקפת באנשים. כדי להתחבר מחדש, אפשר להתחיל בצעדים קטנים. למשל, לשוחח עם אדם אחד בודד שאת סומכת עליו – לאו דווקא על כל האירועים, אלא על תחושה אחת ספציפית שמעסיקה אותך עכשיו. או לנסות כתיבה חופשית: לקחת מחברת ולכתוב ללא הפסקה למשך 10 דקות על מה שעולה לך בראש, ללא שיפוט או תיקון. זה יכול לעזור לפרק את החוויות הגדולות לחתיכות קטנות יותר ונשלטות.

בנוגע לחרדה שמתעוררת בזמן העבודה, היא כנראה קשורה לטריגרים לא מודעים. למשל, המחשב או המשימות בפלטפורמה עלולים להזכיר לך באופן לא מודע את האובדנים או את תחושת חוסר הוודאות. כדי להתמודד עם זה, אפשר לנסות טכניקות של עיגון (grounding): כאשר את מרגישה את החרדה עולה, עצרי לרגע ונסי לזהות חמישה דברים שאת רואה סביבך, ארבעה דברים שאת יכולה לגעת בהם, שלושה קולות שאת שומעת, שני ריחות וטעם אחד. זה עוזר להחזיר את המוח להווה ולהפחית את עוצמת התגובה הפיזיולוגית. בנוסף, אפשר לשנות את סביבת העבודה באופן זמני: לעבור לחדר אחר, לעבוד עם מוזיקה רכה, או אפילו לשבת עם כרית חימום על הברכיים – כל אלה יכולים ליצור תחושת ביטחון גופני שמפחיתה חרדה.

עוד נקודה מרכזית היא להכיר בכך שהפרויקט שלך הוא גם משאב עבורך. את לא רק בונה פלטפורמה עבור אחרים – את בונה מרחב שבו את יכולה גם להבין טוב יותר את הצרכים שלך. למשל, אם את מפתחת כלים לטיפול בחרדה, את יכולה לנסות אותם על עצמך תחילה. אם את יוצרת פרוטוקולים לתמיכה בנפגעי טראומה, את יכולה להשתמש בהם כמראות לחוויה שלך. זה לא אגוצנטריות – זה חלק מהתהליך היצירתי. רבים מהמטפלים והמפתחים הטובים ביותר בתחום הבריאות הנפשית הגיעו אליו דווקא דרך החוויות האישיות שלהם. אך עם זאת, חשוב לזכור שאת לא חייבת להיות גם המטופלת וגם המטפלת של עצמך. אם את מרגישה שהקושי גדול מדי, פנייה לטיפול פסיכולוגי (לאו דווקא דרך הפלטפורמה שלך) יכולה להיות הצעד האמיץ ביותר שתעשי עכשיו.

לסיום, אני רוצה להציע לך להתבונן על הלחץ שאת חווה כעל גשר, לא כעל מכשול. הגשר מחבר בין מי שהיית לפני האירועים לבין מי שאת הולכת להיות אחריהם. את לא צריכה לחצות אותו במהירות או לבד. את יכולה לעצור באמצע, לנשום, ואפילו לבקש מעברים אחרים שילכו איתך צעד צעד. החוזקה האמיתית לא נמדדת ביכולת שלך להמשיך כרגיל spite הקשיים, אלא ביכולת שלך להכיר בקשיים ולמצוא דרכים חדשות להתקדם איתם.