הפסיכולוגית אורה

אני בת 55, אם לשני ילדים, ובשנים האחרונות הייתי האדם שמחזיק את כולם יחד. מאז שאמי עברה לגור בדיור מוגן, אני נוסעת אליה כמה פעמים בשבוע, מטפלת בענייניה וגם מנסה לתמוך באבי, שמתקשה להסתגל לשינוי. בבית, בתי בת ה 16 אומרת שאני תמיד עייפה ולא באמת מקשיבה לה, ובני בן ה 11 התחיל להתווכח איתי על כל בקשה. אני אוהבת אותם, אבל לפעמים מרגישה שאין לי כוח אפילו לשיחה פשוטה, ואז מתמלאת אשמה ומנסה לפצות אותם בעוד מטלות ודאגה. איך אוכל להבין אם זו שחיקה רגשית, ולמצוא דרך להיות נוכחת יותר עם ילדיי בלי להתעלם מהצרכים של הוריי או לוותר לגמרי על הזמן שלי לעצמי?